<h1>שיטה קדמונית — קידושין</h1>
<h2>דף ד:</h2>
[קידושין ה' ע"א] ומנין שאף בשטר ודין הוא וכו' מה לכסף שכן קונין בו הקדשות ומעשר שני. פי' דין הוא שכסף אע"פ שאינו מוציא מכניס שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בשטר שאין פודין בו הקדשות ומעשר שני שיהא אדם מקדש את האשה. וא"ת וכי כל דבר שמקדשין בו את האשה פודין בו הקדשות ומעשר שני והרי בקרקעות ועבדים ושפחות ובהמה טמאה שמקדשין בהם ואין פודין בהם הקדשות ומעשר שני. ויש לתרץ. דה"ק הכא מה לכסף [ה]מפורש בתורה דהינו כסף ממש שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני אבל משוה כסף לא קאמר שפודין בו הקדשות ומעשר שני דההוא אינו מפורש בתורה אלא מדרשא דרבנן הוא דנפקא לן.
<h2>דף ו:</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] עד שבא ר' עקיבא ולמד את י"י א-להיך תירא לרבות תלמידי חכמים ושמעון העמסוני לא משמע ליה לרבויי מאת האמור סמוך לשם אלא כעין מוראתו בלבד.
<h2>דף ט:</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין וכו'. וא"ת ולימא ליה צריכי דאי כתב רחמנא ע"ז ולא כתב שביעית הו"א כשם שע"ז תופסת אפילו אמצעיים כך שביעית תופס קמ"ל דשביעית אחרון אחרון תופס בלחוד ולא אמצעיים משא"כ בע"ז. ויש לתרץ דאה"נ ועדיפא מינה אקשי ליה והינו הא ניחא למ"ד שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין וכו'.
<h2>דף יא.</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן עסיקינן וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בישראל שנפלה לו תרומה מופרשת מבית אבי אמו כהן אלא דההיא פשיטא דאחד כהן ואחד ישראל שוין בכך דממונן גמור הוא ומאי ריבויא דאפילו ישראל. והשתא דאוקמה בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן קמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן.
[קידושין נ"ח ע"ב] ואב"א לעולם דכו"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן וטוה"נ אינה ממון והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וכו'. פי' הכא לאו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן עסיקינן דהא כולי עלמא אית להו מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן ואפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה בהא אלא בישראל שיש לו פירות משלו שעדיין לא ניטלה מהם תרומה ומעשר ובדשמואל קא מיפלגי. ולפום האי איבעית אימא כדאמר ר' משלם דמי טבלו פי' משלם לו דמי חולין ותרומה שבו אבל במעשר מודה ר' שאינו משלם לו כלל דהא טוה"נ אינה ממון. דהא טעמיה דר' משום דסבר לה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי ומילתיה דשמואל ליתה אלא בתרומה ובהא פליגי דר' סבר משלם לו דמי טבלו דהינו דמי חולין ותרומה שבו משום דאית ליה דשמואל אבל דמי מעשר אינו משלם לו כלל משום דטוה"נ אינה ממון ור' יוסי בר' יהודה סבר דכי היכי דאמרי' במעשר טוה"נ אינה ממון אמרינן נמי בתרומה ואינו משלם לו אלא דמי חולין שבו. ולא גרסינן הכא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיאן אלא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן וכדגרס רש"י ז"ל דאלת"ה מתניתין דקא תני המקדש בתרומות ובמעשרות מקודשת במאי מוקמינן לה אי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן הא אמרת דכו"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן ואי בישראל שלא נפלו לו מירושה אלא שהם שלו ולקטם משדותיו אמאי מקודשת דהא טוה"נ אינה ממון אלא ודאי עיקר הגירסא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן ומתני' אליבא דכולי עלמא היא.
<h2>דף יג:</h2>
[קידושין י"ד ע"ב] גמ' אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף. פרש"י ז"ל שגוי אינו קונה במשיכה במטלטלין בישראל דכתיב ביה מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד. וזה אינו נכון משום דהא אליבא דריש לקיש היא אבל ר' יוחנן דהלכתא כותיה סבר דמעות קונות מן התורה ודריש לעמיתך לעמיתך בכסף לגוי במשיכה. ויש לתרץ דאע"ג דר"ל לית הלכתא כותיה אפ"ה פרכינן אליביה כי ההיא דאמרינן במסכת כתובות [ט"ז ע"א] וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי ניזיל בתר רובא ואע"ג דקימא לן כשמואל דאמר דלא אזלינן בממון אחר הרוב אפילו הכי פרכינן סתמא אליבא דרב. אבל רבנו תם ז"ל פי' הואיל וכל קנינו של גוי בעבד עברי הוא בכסף בלחוד לפי שבחזקה אי אפשר שאף לישראל נמי אינו נקנה בחזקה ובשטר נמי אי אפשר שיהא גוי קונה בו עבד משום דשטר מהיכא גמרינן ליה מאמה העבריה דהקישה הכתוב לאחרת כדלקמן ואמה העבריה בגוי ליתה דהא ליתיה בר יעוד, ואפילו למ"ד מוכרה לקרובים התם הוא משום דקרובים איתנהו בתורת יעוד בעלמא מיהת אבל גוי דליתיה בתורת יעוד כלל לא. ואע"ג דאמרינן התם בגיטין [ל"ח ע"א] אשכחן גוי ישראל מנא לן דכתיב וישב ממנו שבי אלמא דאפילו לגוי עבד עברי נקנה בחזקה שאני התם דבמלחמה קאי דהא מייתי ביה קרא דוישב ממנו שבי. ועוד ראיה דהא קימא לן בעלמא [ב"ק צ"ה ע"א וש"נ] דקרקע אינה נגזלת ואמרינן התם בגיטין עמון ומואב טהרו בסיחון.
<h2>דף יט:</h2>
[קידושין נ' ע"ב] אתמר רב אמר חוששין לסבלונות. פרש"י ז"ל מי ששדך אשה ושלח לה סבלונות חוששין שמא אותן סבלונות לשם קדושין שלחן ומקודשת ואם תנשא לאחר צריכה ממנו גט והוא ששלחם ע"י שנים או ע"י אחד והוא נתן לה בפני שנים. ואמרינן מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חישינן דודאי לא שלח זה אלא לשם קדושין שהרי מנהג מקומו לקדש בתחלה ועלו לו לשם קדושין ולשם סבלונות, באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חישינן דודאי זה כמנהג מקומו הוא עושה ששולחים סבלונות בתחלה ולשם סבלונות בלבד שלחם ולא לשם קדושין. ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחישינן להו. ומשני לא צריכא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא דמסבלי בתחלה ולא תהא מקודשת קמ"ל דבתר רובא אזלינן דמקדשי והדר מסבלי. וא"ת היכן מצינו לשון חשש לקולא. יש לתרץ הא אמרינן [שבת קנ"א ע"א] חוששין שמא חוץ לחומה לנו בשבת, חוששין שמא אחרוה וכתבוה [סנהדרין ל"ב ע"א] שאע"פ שהן לקולא אמרינן בהו לשון חשש. וא"ת והיכי אמר מהו דתימא דניחוש למיעוטא והיאך חוששין להקל שבכל מקום לחומרא חוששין ולא לקולא. יש לתרץ דה"ק מהו דתימא כיון שזה נתן לה סתם ולא פירש בודאי אין רצונו לקדשה שאם היה דעתו בכך היה אומר לה בפירוש הרי את מקודשת לי בסבלונות אלו וניחוש למיעוטא קמ"ל.
וא"ת ולרש"י ז"ל שפירש דמאי חוששין לסבלונות פי' חוששין שמא אותן סבלונות לשם קדושין שלחן לה ומקודשת ואמאי מקודשת והא אמרינן בפ"ק [ו' ע"א] היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פי' ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש והא ר' יוסי לא קאמר דיו אלא בשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אבל לא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה צריך לפרש, והכא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה עסיקינן. ויש לתרץ דשמא לא אמרינן הכא חוששין אלא בששדך דכיון ששדך הוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אבל לא שדך לא חישינן כלל. ומ"מ קשה לפרש"י ז"ל הא דבעיא מיניה רב אחא מרבה הוחזק שטר כתובה בשוק מהו ועל כרחין הכי קא בעי מי אמרינן דכיון דכתב לה כתובה כבר נתן לה קדושין או לא והיכי מייתי לה הכא דהא לא דמיא להא דסבלונות, דאלו הכא ה"ק חוששין לסבלונות שמא הם עצמן הם קדושין וא[יך] בעי הוחזק שטר כתובה בשוק מהו אם חוששין שמא כבר נתן לה קדושין או לא. והרמב"ן נ"ר תירץ לפי שיטתו של רש"י ז"ל דרב אחא למאי דאמרינן לעיל באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי לא חישינן היכא דשלח סבלונות ואיתחזק שטר כתובה בשוק מהו חוששין לסבלונות או לא דודאי כיון שכתב לה כתובה איכא למימר דגלה דעתו שלשם קדושין שלחן, ואמרינן מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חישינן, דמה שהקל עליך מסבלי והדר מקדשי והחמיר עליך מקדשי והדר כתבי כתובה. כך שיטתו של רש"י ז"ל.
ורבנו אלפסי ז"ל ורבנו חננאל ז"ל פרשו חוששין לסבלונות דכיון ששלח סבלונות חוששין שמא כבר קדשה בקדושין גמורים בפני שנים והלכו להם, שאם לא קדש לא היה משלח סבלונות ולא שיהו סבלונות עצמן קדושין. והשתא אתיא שפיר בעייה דרב אחא בר רב הונא דדמיא לסוגיא דסבלונות. והא דאמרינן לעיל אבל בפמש"פ אדם יודע שאין קדושין תופסין בפמש"פ וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושין קא משדר ה"ק אדם יודע שאין קדושין תופסין בפמש"פ ולעולם אדעתא דהנהו קדושין לא קא משדר סבלונות אלו אלא חזקה שלא בפנינו קדש קדושין גמורים ועל דעת אותן קדושין שלח סבלונות קמ"ל. והא דאמרינן הכא הוא דטעי הא בעלמא הוו קדושי הכי פירושה הכא הוא דטעי ואע"ג דלאו קדושין נינהו איכא למימר שאין סבלונות אלו מעידין על קדושין אחרים אלא על קדושין הראשונים שלח דמטעא טעי בהו אבל בעלמא דליכא קדושין כלל סבלונות אלו מעידין שקדש קדושין גמורים בפני שנים והלכו להם ומפני שהן מעידין על הקדושין ואין לנו עדים אחרים שקדש אלא סבלונות אלו עשינו אותן כאלו הן בעצמן הן הקדושין, ואסיקנא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חישינן שמא כבר שלח לה קדושין כמנהג מקומו באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. ומקשה מקדשי והדר מסבלי פשיטא, ופרקינן לא צריכא אלא באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא ולא תהא מקודשת קמ"ל דחישינן למיעוטא ומקודשת. וא"ת והיכי חוששין למיעוטא דהא לעולם בתר רובא אזלינן. יש לומר דלא חישינן למעוטא אלא בדבר טבעי כגון רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא טבע, ורוב כל מין ומין טבע אחד יש להם וכי הא דאמרינן [חולין י"א ע"א עי"ש] רוב בהמות כשרות לפי שטבען כך הוא, אבל בדבר שהוא מנהג רגלים לדבר לומר שזה הוא מן המיעוט כמו מן הרוב. נמצא עכשו לפי פירושן של גאונים ז"ל דלעולם חוששין לסבלונות ואפילו רובן מסבלי והדר מקדשי כיון דמיעוטן מקדשי והדר מסבלי ואפילו הוא והיא אומרים שלא שלחן לשם קדושין מקודשת. אבל היכא דכולהו מסבלי והדר מקדשי בודאי לא חישינן לסבלונות. ומינה דבמקום חדש שאין שם מנהג ידוע חוששין לסבלונות דדילמא זה נהג כמנהג המסבלין אחר שמקדשין שהרי אפילו במקום שרובן נוהגין לשלוח אחר קדושין חוששין למיעוט כל שכן במקום שיש לומר שמא דעת הרוב חפצה לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות.
<h2>דף כט.</h2>
[קידושין נ"ח ע"ב] ורמינהו הא דתנן הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין להעיד עדיותיו בטלין. כל דיניו קאמר וכל עדיותיו ולא זה בלבד שנטל עליו שכר הוא דבטל, ומשום הכי לא קא תני אין דינו דין ואין עדותו עדות אלא דיניו בטלין ועדיותיו בטלין. ומפורש בירושלמי פ"ק דסנהדרין [ה"א] כך היא מתניתא החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין, ובתוספתא דבכורות [פ"ג ה"ה] כך היא שנויה החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן כל העדיות שהעיד הרי אלו בטלין. וכתב הר"מ ב"ן נ"ר שאין זה בכלל הפסול מדבריהם שיהא צריך הכרזה אלא מעצמן הן בטלין שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות והחשוד בכך עדותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך עדותו כשר אע"פ שלא עשה תשובה. וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותו עדות עצמו מקבלין הימנו שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם ואע"פ שנטל משניהם משום דקא עבר אהא דאמרינן.
<h2>דף לד.</h2>
[קידושין י"ח ע"ב] בפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אי אתה רשאי למוכרה. פי' כיון שפירס טליתו עליה האדון ונשאה לו אי אתה רשאי למוכרה דדריש בבגדו כמשמעו מלשון בגד. [דקא ס]בר דאין אדם [מוכר] את בתו לשפחות [אח]ר אישות. גרסת הספרים דגרסי הכא דברי ר' אליעזר, ר' עקיבא אומר בבגדו בה כיון שבגד בה פי' כיון שבגד בה אביה ומכרה פעם אחת שוב אינו רשאי למוכרה דדריש ליה מלשון בגידה דקא סבר אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ורש"י ז"ל גריס ר' עקיבא במקום ר' אליעזר ור' אליעזר במקום ר"ע, ואמרי' במאי קא מיפלגי ר' אליעזר ור' עקיבא גרש"י ז"ל ר' עקיבא סבר יש אם למקרא פי' יש עיקר למקרא ובתר הקריאה אזלינן דקרינן בבגדו בחרק והוא לשון בגד דאי לשון בגידה הוה לן למקרי בבגדו בחטף קמץ ור' אליעזר סבר יש אם למסורת פי' יש עיקר למסורת ואחר מסורת האותיות אזלינן ואע"ג דקרינן בבגדו לשון בגידה הוא כמו בבגדו דאי לשון בגד הוה ליה למכתב בביגדו ביו"ד הלכך דרשינן מיניה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת ואזלינן בתר המקרא דקרינן בבגדו בחרק והוא לשון בגד ואמרינן דכיון שפירס טליתו עליה שוב אי אתה רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, ויש [אם] למסורת וכיון שנמסר לנו בלא יוד שמע מינה דלשון בגידה הוא ודרשינן מיניה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות.
<h2>דף לז:</h2>
[קידושין כ"א ע"ב] המרצע מרצע גדול, לאו למימרא דגדול ממש קאמר אלא פי' גדול שהוא עב ועושה נקב רחב כמלא כרשינה. ואמר ר' אלעזר כיון דמרצע גדול משמע יודן בר' היה דורש בה כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילת דאלו בגופה של אזן כיון דעושה נקב כמלא כרשינא נעשה בעל מום ובאו חכמים ואמרו דלדידהו שמיע להו דאין עבד נרצע אלא בגובה של אזן מדאמרינן אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום. ובירושלמי אמרו על זה וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה שלא יבא לידי כרשינה, ויבא לידי כרשינה, התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו ואם אזנו מנוקבת נקב רחב כמלא כרשינה לאו בעינו הוא שהרי נעשה בעל מום.
<h2>דף מח:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] והכי נמי איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות דקא סברי שעבודא לאו דאוריתא ור' יוחנן וריש לקיש אמרי גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות דקא סברי שעבודא דאוריתא. א"ר פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין משום דשעבודא דאוריתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. פי' שהלוקחים מהלוה לא היו יודעים בשעת לקיחתן שיהא חייב המוכר לשום אדם כלום לפי שאין קול מלוה שאדם מלוה לחברו על פה יוצא ומתפשט בחוץ אא"כ היתה מלוה בשטר. וא"ת היכי אמר רב פפא הכא דטעמא דגובה מן היורשין משום דשעבודא דאוריתא והא א"ר פפא בעלמא [ב"ב קע"ו ע"א] הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. ותירץ הרב אלפסי ז"ל דהתם ה"ק מה טעם העמידוה על דין תורה ואמרו שעבודא דאוריתא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. וזה אינו נכון לפי שדבר שעושין כמו שאמור בתורה אינו צריך טעם דמן הדין הוא שאין נותנין טעם אלא במקום שמבטלין דברי תורה כגון הא שאמרו דאינה גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא שהוא שלא כדין תורה שאם מדין תורה הוה ליה למימר דגובה מן הלקוחות דהא שעבודא דאוריתא. ועוד דהא קימא לן במסכת כתובות [פ"ו ע"א] דרב פפא סבר שעבודא לאו דאוריתא דאמרינן התם א"ר פפא פריעת בעל חוב מצוה אמרו לו אי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי ומשני כדתניא האומר לולב איני נוטל סוכה איני עושה כופין אותו עד שתצא נפשו הכא נמי כופין אותו ב"ד ופורעין חובו מנכסיו ואם איתה דקא סבר רב פפא שעבודא לאו דאוריתא מאי מצוה קאמר אפילו חיובא נמי איכא. ותירץ רבנו האיי ז"ל דהתם דקאמר דטעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הוא אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאוריתא והכי קאמר אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאוריתא גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. והפי' הנכון בזה כך הוא דהכא והתם רב פפא למפסק הלכתא בין כמאן דאמר שעבודא דאוריתא ובין כמ"ד שעבודא לאו דאוריתא הוא דאתא, והכא אתא למפסק הלכתא כמ"ד שעבודא דאוריתא וה"ק מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין מן הדין דהא קא סבר שעבודא דאוריתא ואפילו הכי אינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, והתם אתא למפסק הלכתא כמאן דאמר שעבודא לאו דאוריתא והכי קאמר הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ואף על גב דקי"ל שעבודא לאו דאוריתא גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. וא"ת א"כ דההיא אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאוריתא היא אמאי יהיב טעמא דאינה גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא תיפוק ליה משום דשעבודא לאו דאוריתא ויש לתרץ דה"ק טעמא דאמרינן אינה גובה מן הלקוחות ולא אמרינן שיהא גובה משום נעילת דלת כי היכי דאמרינן דגובה מן היורשים משום דלית לה קלא.
<h2>דף מט:</h2>
[קידושין ח' ע"א] אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעי ליה סודרא אבל כוליה עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאמיה דרבא מכובי שוי עשרה בתריסר, משום דהוה אדם חשוב, ולאו דוקא אדם חשוב בלחוד הוא דיכול למימר לדידי שוה לי אלא אפי' כל כהן נמי ואע"פ שאינו חשוב. וא"ת והלא דוקא באדם חשוב בלחוד אמרינן הכא דיכיל למימר הכי אבל בשאר אינשי לא. יש לתרץ דהני מילי בסודר לפי שהוא כלי אדם חשוב אבל בשאר מילי אפילו כל אדם נמי מקבל עלויה. ודוקא היכא דשוה ליה הוא דמצי לקבולי עלויה אבל היכא דלא שוה אלא שהוא מערים בדבריו כדי שיתן לו אותו פדיון בנו לא אמר כלום וצריך שיהא שוה חמש סלעים אותו דבר שפודה בו את בנו.
<h2>דף נ:</h2>
[קידושין י"א ע"ב] רב יוסף אמר הינו טעמא דב"ש כדרב יהודה דא"ר יהודה א"ר אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי, והמטבע הפחות שבצור הוא דינר, וכסף של דבריהם כסף מדינה דהינו, כסף ירושלם. [י"א ע"ב] ומקשה וכללא הוא והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ותנן שבועת הדיינין הטענה שתי כסף שהרי המפקיד אצל חברו כסף או כלים אם כפר הנפקד בכל ואמר שאין בידו כלום אינו טעון שבועה מן התורה אלא מדרבנן ומודה מקצת טעון שבועה מן התורה ואמ' הכא דשבועת הדיינין הטענה שתי כסף דהינו שני מעין ואם איתא דכסף האמור בתורה כסף צורי ומטבע הפחות שבצור דינר לימא הכא הטענה שני דינרין או דינר דאע"ג, ...מסלע הוא כסף צורי וכסף קצוב של דבריהם היכא שהוא סלע הוא כסף מדינה דהכא של דבריהם דומיא דתורה קא תני ותרויהו בסלע אבל מנה פעמים הוא מנה צורי ופעמים מנה מדינה.
[קידושין ב' ע"א] ב"ש אומ' בדינר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה. וא"ת קדושי כסף מהיכא נפקי מדגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף השדה, [בראשית כ"ג י"ג] דילמא בכסף ממש מקדשין אבל בשוה כסף לא, דכי תימא שוה [כסף] בכלל כסף, ליתא דהא דרשינן גבי עבד כנעני [לק' ט"ז ע"א] ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף, ואמרי' נמי גבי נזקין [ב"ק ז' ע"א] ישיב לבעליו לרבות שוה [כסף] ככסף, אלמא מדאיצטריך קרא לרבויי שוה כסף ככסף ש"מ דשוה כסף לאו בכלל כסף הוא. ויש לתרץ דכל מקום שא' כסף גבי קנין שוה כסף בכלל, וגבי גרעון כסף דעבד דבעל כרחו דרבו הוא אצטריך לרבויי שוה כסף דסד"א דכיון דבעל כרחו דרבו הוא דוקא כסף יתן לו אבל שוה כסף לא קמ"ל ואפי' סובין, וגבי נזקין נמי סד"א דכיון דכתיב [שמות כ"ב ד'] מיטב שדהו ישלם דוקא כסף אבל שוה כסף לא קמ"ל, אבל הכא גבי קדושין דלאו בעל כרחו דאיש ואשה הוא ודאי שוה בכלל כסף לפי שהכל הוא שוה פרוטה.
[קידושין ב' ע"א] כסף מנא לן. פי' שהאשה נקנית בכסף דהא במתני' קתני ליה בשלש דרכים שהאשה נקנית בהן, ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה, פי' שיש לו בה כח להכניסה לחופה אפי' בעל כרחה ולקדשה בכסף בשטר ובביאה מנא לן דמקניא בכסף וכסף דאבוה הוי. אמר רב יהודה אמר קרא ויצאה והיתה. דכתיב גבי אמה העבריה ואם שלש אלה לא יעשה לה, כגון שלא יעדה לא לו ולא לבנו, ויצאה חנם אין כסף ומדאצטריך למכתב אין כסף ש"מ לרבות הוא דאתא והכי קאמ' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי נינהו אביה, ש"מ שהאשה מקדשה בכסף וכסף דאביה הוי.
<h2>דף נד.</h2>
[קידושין ל"ט ע"א] רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע ביני גופני אמר ליה ניתי מר ונישמתיה אמר ליה לא צהריתו לא קי"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וכתב ר' משה ב"ן נ"ר דעד כאן לא אמר ר' יאשיה דבעינן מפולת יד אלא ללקות לוקה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אבל לאסור ודאי שני מינין אוסרין בכלאי הכרם שלא במפולת יד וכדאמרינן בעלמא [כלאים פ"ז מ"ח] המעביר עציץ בכרם קדש וההיא סתמא תנן לה בכמה דוכתי ולא מפקינן לה מהלכה אלא מוקמינן להו אליבא דכולהו אי כרבנן במין אחד ואי כר' יאשיה בשני מינין, אבל במין אחד אפילו איסור פירות ליכא, והאי גברא לא הוה זרע אלא מין אחד ביני גופני ולא הוה ביה משום כלאי הכרם והינו דלא אסרינהו ניהליה. ואע"ג דאמרינן שהתבואה אינה אסורה משום כלאי הכרם עד שהביאה שליש והגפנים אינן אסורין עד שיעשו כפול הלבן מכל מקום הוה להו למסרינהו ניהליה מההיא שעתא ואילך. ולענין הלכתא קי"ל דכלאי זרעים אין נוהגין כלל בחו"ל אלא כלאי הכרם בשני מינין שהן אוסרין אפילו שלא במפולת יד והרכבת אילן אסור מן התורה בכל מקום ואפילו בחו"ל ואם עבר והרכיב הפירות מותרין וכדאיתא התם בפרק כל הבשר [קט"ו ע"א] דאיתקש לכלאי (הכרם) [בהמה.] והערלה ודאה אסור בחו"ל ספיקה מותר ומספקי' להדדי דהא רב אויא ורבה בר רב הונא הוו מספקי להדדי. וחדש אסור מן התורה בכל מקום ואפילו בחוצה לארץ עד הקרבת העומר, והשתא דליכא עומר גופו של יום מתיר בחו"ל דקי"ל כר' אליעזר דאמר מושב כל מקום שאתם יושבין משמע מדסתם לן תנא כותיה.
<h2>דף נח:</h2>
[קידושין מ"א ע"ב] מה לתרומה שכן ישנה במחשבה. יש מפרשים לפי שנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר, ויש מפרשים לפי שהתורם תרומה ולא קרא לה שם תרומתו תרומה.
<h2>דף ס.</h2>
[קידושין נ"א ע"א] שאני מעשר בהמה הואיל ואיתיה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר [עשירי] שלשתן מקודשין. פי' דהא אי קרא לעשירי עשירי כדינו ואח"כ קרא לאחד עשר עשירי אינו מקודש אלא עשירי בלבד, ואלו טעה וקרא לעשירי תשיעי אחר כך כשקרא לאחד [עשר] עשירי שלשתן מקודשין הלכך כיון דאיתיה בטעות אע"ג דליתיה בזאח"ז איתיה בב"א.
<h2>דף ס:</h2>
[קידושין נ"א ע"א] שאני מעשר דאיתיה בזאח"ז לחצאין דאלו אמר תקדיש פלגא דחטתא קדשה. פרש"י ז"ל שאם היה מעשר שני סאין בזאח"ז ואמר תקדיש חצי חטה שכל סאה וסאה קדשה ודכותה בבת אחת שאם היה מעשר שני סאין בב"א לא יהיה קדוש אלא חצי חטה של כל סאה וסאה. ואינו נכון משום דאקשינן הכא והרי מעשר בהמה דליתיה בזאח"ז לחצאין ותנן יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, והא הכא דליתיה לחצאין ואפילו הכי איתיה בב"א ואמאי נימא כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו. וטעמא דליתיה לחצאין הוא דקשיא לן אמאי איתיה בבת אחת הא איתיה לחצאין לא קשיא משום דדמי למעשר דגן ולפרש"י ז"ל אפילו איתיה לחצאין נמי לא דמיאן דאלו מעשר דגן בבת אחת קדשה כל חטה וחטה לפי חשבון ואלו מעשר בהמה אמרינן עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה. ויש לפרש דהואיל קאמר והכי פי' שאני מעשר בהמה דהואיל ואיתיה לחצאין דאלו אמר תקדוש פלגא דחטתא קדשא בב"א נמי כשהפריש שתים חל המעשר באחת לגמרי להיות כל חטיה מעשר והאחרת טבל גמור והוה ליה טבל ומעשר מעורבין זה בזה, והינו דאקשינן ממעשר בהמה דכיון דליתיה לחצאין אמאי מהני בב"א אבל היכא דאיתיה לחצאין לא קשיא משום דהוה ליה כמעשר דגן.
